מחשבה ראשונה בסדרת פוסטים על רציפות תפקודית וחוסן ניהולי בזמן מלחמה
בשבועות כאלה ארגון לא מתמודד רק עם עומס.
הוא מתמודד עם חוסר.
עם פרוץ מבצע 'שאגת הארי' גם אני גויסתי בצו 8, וראיתי שוב איך המציאות הזאת פוגשת גם את הארגונים שאני מלווה וגם את העשייה שלי.
בשנתיים וחצי האחרונות זה כבר לא חריג. זה חלק מהמציאות שבתוכה ארגונים נדרשים לתפקד.
עובדים במילואים.
מנהלים חסרים.
בעלי תפקיד מפתח נעלמים בבת אחת מהמערכת.
ולפעמים אלה בדיוק האנשים שעליהם נשענים התיאום, הידע, קצב העבודה והחיבור בין חלקי הארגון.
ואז קורה משהו שמנהלים מכירים היטב.
העבודה לא באמת נעצרת.
אבל היכולת להחזיק אותה כמו שצריך נפגעת.
פתאום מי שנשאר צריך למלא כמה חורים יחד.
להחליט בלי כל המידע.
להחזיק משימות שלא היו שלו.
לתפקד תוך כדי תחושה שהכול זמני, אבל אף אחד לא יודע לכמה זמן.
וזו בדיוק הנקודה.
בזמן מלחמה, הפגיעה בארגון היא לא רק בכמות האנשים.
היא בפגיעה בנקודות האחיזה שלו.
במי מחזיק ידע.
במי מחבר בין ממשקים.
במי יודע להזיז דברים בלי הרבה רעש.
ובמי שכל הארגון רגיל להישען עליו בלי לשים לב.
וכשזו כבר לא הפתעה חד פעמית אלא מציאות שחוזרת שוב, השאלה היא לא רק מה נפגע.
השאלה היא איך הנהלה מגיבה מהר, נכון, ובלי לאבד את מה שהארגון חייב להחזיק.
כאן מתחיל המבחן הניהולי האמיתי.
לא רק איך ממשיכים לעבוד.
אלא איך מחזיקים תפקוד כשעמודי התווך עצמם כבר לא תמיד נמצאים.
בתמונה: במילואים.
כשאנשים עוברים בן רגע מהארגון למדים, מישהו צריך להחזיק אחרת את מה שנשאר מאחור.
