מה הנהלה מוכנה להוריד כדי שהשינוי יחזיק?

מחשבה שלישית ומסכמת בסדרת פוסטים על שחיקת מנהלים בין שינוי לתוצאה

הטעות שאני רואה שוב ושוב בהנהלות היא לא עצם השינוי.
ארגונים צריכים להשתנות. זה ברור.

הטעות היא שמבקשים ממנהלות ומנהלים להחזיק הכול יחד:
גם שינוי
וגם תוצאה
וגם יציבות
וגם קצב
כאילו אין מחיר לכפל הדרישות הזה.

ויש מחיר.
והוא לא מופיע מיד בדוח.

הוא מופיע קודם בניהול עצמו.

פחות שיחות עומק עם עובדים.
פחות יוזמה.
פחות דיוק.
יותר תגובתיות.
יותר ניהול של היום
ופחות ניהול של הכיוון.

זה הרגע שהנהלה צריכה לעצור.
לא כדי לשאול אם המנהלים מספיק מחויבים.
אלא כדי לשאול אם היא עצמה שלחה מסר שאי אפשר לעמוד בו.

כי בסוף, שינוי לא נופל רק על תוכניות עבודה.
הוא נופל על אנשים שמחזיקים את המערכת באמצע.

והשאלה הניהולית האמיתית היא לא רק מה חשוב לקדם עכשיו.
אלא מה אנחנו מוכנים לדחות, לרכך או להאט כדי לא לשחוק את מי שאמור להוביל את זה.

זו בעיניי אחריות הנהלה בזמן שינוי.
לא רק להגדיר כיוון
אלא גם להגן על יכולת ההובלה של דרגי הניהול.

כתבתי על זה עוד באתר, יחד עם תכנים על חשובים שחיקה ניהולית, תחקור ארגוני ובניית תהליכים שמאפשרים שינוי בלי לשחוק את מי שמובילים אותו: malachizamir.co.il

אם זה פוגש אתכם, שווה לבדוק השבוע לא רק מה ביקשתם מהמנהלים שלכם לקדם
אלא גם מה הורדתם להם מהשולחן כדי שזה באמת יקרה.

בתמונה: הצטרפתי ליום אחד לבן שלי האלוף שעושה את שביל ישראל.
בטיול ארוך לא סוחבים הכול. גם הנהלה טובה יודעת מה להוריד כדי שאפשר יהיה להמשיך.