מחשבה שלישית ומסכמת בסדרת פוסטים על רציפות תפקודית וחוסן ניהולי בזמן מלחמה
כשמדינה נכנסת למלחמה, גם הארגון נכנס איתה.
העובדים דואגים למשפחה.
חלקם במילואים.
חלקם בבית עם ילדים.
חלקם מנסים לעבוד כשברקע יש אזעקות, חדשות וחוסר ודאות.
והמנהלים עצמם נמצאים בדיוק בתוך אותה מציאות.
במצב כזה, ובוודאי כשהוא כבר חוזר אלינו שוב ושוב, הנהלה לא יכולה להסתפק באמירה כללית שצריך להמשיך לתפקד.
היא צריכה לעצור, לתעדף ולקבל החלטות.
מה חייב להמשיך בכל מחיר.
מה אפשר לעצור זמנית.
מי מגבה את מי.
איך שומרים על קשר רציף עם האנשים.
ואיך מייצרים בהירות גם כשבחוץ אין בהירות.
כי בזמן מלחמה, ארגון לא נחלש רק בגלל מחסור במשאבים.
הוא נחלש כשאין סדר, כשאין תיעדוף, וכשכל דרג מפרש אחרת את המציאות.
חוסן ניהולי לא נמדד רק ביכולת להחזיק מעמד.
הוא נמדד ביכולת לייצר כיוון, סדר ויציבות גם כשהמדינה כולה נמצאת בטלטלה.
זה בדיוק המקום שבו הנהלה נבחנת.
באתר שלי אני כותב על חוסן ניהולי, תחקור ושיפור אפקטיביות בארגונים, גם במצבים מורכבים ומשתנים.
מוזמנים לקרוא עוד: malachizamir.co.il
בתמונה: פק"ל בכף של שופל.
כי כשהמציאות לא נותנת תנאים מושלמים, לא מחכים. מגיבים נכון וממשיכים במה שחייב להחזיק.
