לכל אחד יש מצלמה אחרת

זה לא עניין של דעות.

זה עניין של מציאות.

כי לכל תפקיד יש מצלמה אחרת.

הנהלה מצלמת רחב.

מטה מצלם תהליכים.

והשטח מצלם קלוז אפ,

על מה נופל עליו היום ב-10:00 בבוקר.

ואז קורה משהו קבוע:

הנהלה אומרת "החלטנו".

השטח שומע "עוד שינוי".

והמטה נתקע באמצע.

מתרגם.

מחליק.

מכסה פערים.

עד שהוא נשחק.

או נעלם מהשיחה.

וככה נוצר הפער המסוכן באמת.

המסר מתעוות בדרך.
הביצוע נהיה חצי תרגום, חצי "העתק הדבק".
ואז כולם מתוסכלים.

תרגיל קטן חושף את זה מהר.

כל אחד כותב כמה מילים:

מה הסרט שלי עכשיו?

מה המטרה?

מה האיום?

ומה אני לא מוכן שיקרה?

רק אחרי זה מתחילים לדבר פתרונות.

בתמונה: באמצע סיור בירושלים פגשתי במקרה את אחי ואשתו, תזכורת שלפעמים הסיפור האמיתי קורה בין התחנות