מחשבה שנייה בסדרת פוסטים על רציפות תפקודית וחוסן ניהולי בזמן מלחמה
בתחילת מלחמה הרבה ארגונים לא באמת עובדים כרגיל.
לפעמים אי אפשר להגיע למשרד.
לפעמים ההנחיות לא מאפשרות.
לפעמים כולם בבית.
ולפעמים טכנית עובדים, אבל בפועל הארגון כבר לא נפגש.
יש זומים.
יש שיחות.
יש משימות.
אבל לא רק השגרה נפגעת. גם הדינמיקה הארגונית נפגעת.
פחות מפגש.
פחות תיאום טבעי.
פחות שיחות מסדרון שמונעות בעיות עוד לפני שהן קורות.
פחות תחושת יחד.
ואז מתחילים לראות את המחיר.
אי הבנות גדלות מהר יותר.
פערים בין יחידות מתרחבים.
מנהל פחות מרגיש את השטח.
עובד פחות מרגיש שרואים אותו.
והארגון עובד, אבל עם פחות חוסן.
זו נקודה חשובה.
רציפות תפקודית היא לא רק להמשיך להפעיל משימות.
היא גם לשמור, ככל האפשר, על החיבורים שמחזיקים ארגון בזמן לחץ.
כי גם אם כולם מחוברים למחשב,
זה לא אומר שהארגון באמת מחובר.
וכשזה כבר קרה כאן יותר מפעם אחת, הנהלה לא יכולה להסתפק רק בלהעביר עבודה לזום.
היא צריכה לדעת איך שומרים על תיאום, על קשר, ועל משמעת ניהולית גם כשהארגון כבר לא נפגש באמת.
בתמונה: עם תֹם, רגע של אוויר.
גם ארגון לא מחזיק רק מעבודה. הוא מחזיק מקשר שנשאר חי גם כשהשגרה נשברת
