מחשבה ראשונה בסדרת פוסטים על אחריות, סמכות ומה שקורה למנהלים שביניהן
בתקופה האחרונה המילים אחריות וסמכות נשמעות כמעט בכל מקום.
בשיחות.
בכותרות.
בדיונים ציבוריים.
במסדרונות.
אבל האמת היא שהפער הזה לא נמצא רק שם.
הוא חי גם ביומיום של מנהלים ומנהלות.
מנהלת שמבקשים ממנה להוביל שינוי,
אבל כל החלטה משמעותית צריכה לעבור דרך שלושה גורמים אחרים.
מנהל שנמדד על תוצאה,
אבל אין לו שליטה אמיתית על המשאבים, האנשים או סדרי העדיפויות.
סמנכ"ל שאחראי שהדברים יקרו,
אבל כל ממשק יכול לעצור, לעכב או למסמס את התהליך.
ואז מגיעה השאלה הקבועה:
למה זה לא התקדם?!
לפעמים זו שאלה לא הוגנת.
כי אי אפשר לתת למנהל אחריות מלאה,
אבל להשאיר את הסמכות במקום אחר.
זה לא ניהול.
זה ניסיון להחזיק תוצאה בלי באמת להחזיק את המנופים.
וכאן חשוב לדייק:
סמכות היא לא רק היכולת "לאשר".
לפעמים חסרה למנהל סמכות להחליט.
לפעמים סמכות לתעדף.
ולפעמים סמכות לחייב שיתוף פעולה ממי שלא כפוף אליו.
מספיק שאחת מהן חסרה,
והאחריות מתחילה להפוך לעול במקום למנדט.
והרבה מנהלים חיים בדיוק שם.
לא כי הם לא רוצים או לא מבינים.
ולא כי הם לא מחויבים.
אלא כי בין האחריות שהם קיבלו,
לבין הסמכות שהם באמת מחזיקים,
יש פער גדול מדי.
ושם הרבה דברים נתקעים.
בתמונה: הילל ועברי רצים בנחל ומחפשים את הדרך בין האבנים.
גם כשכולם באותו נחל, מישהו צריך לדעת איפה דורכים, לאן מתקדמים ומה באמת מחזיק את הצעד הבא.
