מחשבה שלישית בסדרת פוסטים על AI כשינוי ארגוני
נניח שה־ AIבאמת התחיל לשנות את העבודה.
משימה שלקחה שעתיים לוקחת עשרים דקות.
ניתוח שעבר בין שלושה בעלי תפקידים נעשה אחרת.
חלק מהמידע מגיע כבר מעובד ומוכן להחלטה.
מצוין.
עכשיו מתחילות השאלות הארגוניות המעניינות באמת.
מי בודק את התוצר?
מי אחראי עליו?
איזה ידע עדיין חייב להישאר אצל האדם?
איפה נדרש אישור?
איזה ממשק כבר לא נדרש?
ואולי גם:
האם התפקיד עצמו עדיין מוגדר נכון?
כי אי אפשר לשנות משמעותית את העבודה ולהניח שכל מה שסביבה יישאר בדיוק כפי שהיה.
תפקידים.
ממשקים.
אחריות.
סמכות.
מדדים.
שגרות.
כולם נבנו סביב דרך עבודה מסוימת.
וכשדרך העבודה משתנה, גם הם צריכים להיבחן מחדש.
אחרת נקבל מצב קצת מוזר:
טכנולוגיה של 2026,
בתוך תהליך של 2020,
שמנוהל לפי הגדרות תפקיד של 2015..
AI לא רק משנה מה אנשים עושים.
הוא מאלץ ארגונים לשאול מחדש איך העבודה מחולקת, מי מחליט ומי באמת מחזיק את התוצאה.
בתמונה: תהליך ארגוני במשרד ראש הממשלה. עשו לי כבוד להצטלם שם, כנראה שאהבו את העבודה 😉
כי כשמשנים תהליך, לא מספיק לשנות את מה שעושים. צריך לבדוק מחדש גם מי מחליט, מי אחראי ומי מחזיק את התוצאה.
