מחשבה שלישית ומסכמת בסדרת פוסטים על אחריות, סמכות ומה שקורה למנהלים שביניהן
אחריות היא מילה יפה.
גם סמכות.
אבל בארגונים, היופי שלהן נמדד ברגעים הקטנים.
כשצריך להכריע.
כשממשק לא משתף פעולה.
כשמשימה נתקעת.
כשכולם מבינים שצריך לזוז, אבל אף אחד לא בטוח מי באמת מחזיק את זה.
שם מתגלה אם יש אחריות אמיתית,
או רק ציפייה כללית שמישהו "ידאג לזה".
מנהל לא צריך סמכות כדי לשלוט באנשים.
הוא צריך סמכות כדי להוביל תוצאה.
לדעת מה הוא יכול להחליט לבד.
איפה הוא חייב אישור.
מי מחויב לשתף איתו פעולה.
מה קורה כשיש תקיעות.
ולמי חוזרים כשצריך הכרעה.
זה נשמע בסיסי.
אבל בהרבה ארגונים זה לא באמת מוגדר.
ואז נוצרת מציאות מוזרה:
יש יעדים.
יש ישיבות.
יש מצגות.
יש סיכומים.
אבל אין מספיק בהירות מי מחזיק את הדבר עד הסוף.
כאן מתחיל התיקון.
לא בעוד ישיבת סטטוס.
לא בעוד קבוצת וואטסאפ.
אלא בבירור פשוט, אבל לא תמיד נוח:
מה התוצאה שהוא באמת מחזיק?
מה בסמכותו להחליט?
ומי מחויב לעזור לזה לקרות?
מצד ההנהלה, זו אחריות לאפשר למנהל לנהל:
מנדט, גבולות החלטה, כלים וגיבוי.
מצד המנהל או המנהלת, זו אחריות לשים על השולחן שאלה מקצועית:
אם זו האחריות שלי, מה צריך להיות בסמכותי כדי שאוכל לעמוד בה?
לפעמים עצם הבירור הזה משנה את כל השיחה.
כי הוא מעביר את הדיון מ"למה זה לא התקדם?"
ל"מה צריך להיות ברור כדי שזה כן יתקדם?"
אם גם אצלכם מנהלים נדרשים להוביל תהליכים, אבל נתקעים בין ממשקים, החלטות וסמכויות לא ברורות, זו לא רק בעיית ביצוע.
זו נקודה שצריך לעצור, לתחקר ולדייק.
כאן באתר שלי אפשר לקרוא עוד על תהליכי תחקור, שיפור וצמיחה ארגונית.
בתמונה: פגישה עם אורן, והפעם לא על מדים ☺️
בסוף, גם בלי מדים ובלי דרגות, מנהיגות נבחנת באותה שאלה: מי מחזיק אחריות, ומה באמת נתנו לו כדי להוביל.
