מחשבה שנייה בסדרת פוסטים על אחריות, סמכות ומה שקורה למנהלים שביניהן
יש מנהלים שלא מנהלים.
הם רודפים.
רודפים אחרי תשובות.
רודפים אחרי אישורים.
רודפים אחרי שיתוף פעולה.
רודפים אחרי מישהו שיסגור פינה שכבר הייתה אמורה להיסגר.
מבחוץ זה נראה כמו ניהול.
בפועל זה הרבה פעמים סימן לבעיה אחרת.
אחריות יש.
סמכות אין מספיק.
המנהל אחראי שהפרויקט יתקדם,
אבל יחידה אחרת מחליטה על התקציב.
המנהלת אחראית שהשינוי יוטמע,
אבל אין לה יכולת לחייב את המנהלים האחרים להיכנס לתהליך.
המנהל אחראי על השירות,
אבל חוויית הלקוח תלויה בעוד ארבעה ממשקים שלא כפופים אליו.
ואז הוא נהיה "האיש שמחבר".
זה שנמצא בכל שיחה.
זה שמזכיר לכולם.
זה שמבקש שוב.
זה שמנסה לא להישמע נודניק, אבל אין לו ברירה.
ככה נולדת שחיקה ניהולית שקטה.
לא מעומס רגיל.
לא מריבוי משימות בלבד.
אלא מהפער המתיש בין מה שמצפים ממך להשיג,
לבין מה שבאמת נתנו לך כדי להשיג את זה.
איך מזהים שזה הפער?
כשכולם מסכימים, אבל אף אחד לא זז.
כשהמנהל צריך לבקש טובה במקום להפעיל מנגנון.
וכשאין כתובת ברורה להכרעה.
זה כבר לא רק עומס. זו בעיית אחריות וסמכות.
זה המקום שבו מנהלים טובים מתחילים לשאול את עצמם:
רגע, אני מוביל כאן תהליך,
או רק מחזיק אותו שלא יתפרק?
בתמונה: זמן איכות עם נטע, רגע פשוט של עצירה באמצע השגרה.
לפעמים דווקא כשעוצרים רגע, רואים מי באמת מחזיק את השיחה ומי רק מנסה להספיק עוד ביס בין משימה למשימה.
