מחשבה ראשונה בסדרת פוסטים על שחיקת מנהלים בין שינוי לתוצאה
השחיקה הניהולית לא תמיד נראית כמו עומס.
לפעמים היא מתחילה בדיוק ברגע שבו מבקשים ממנהלים להוביל שינוי, אבל ממשיכים למדוד אותם כאילו שום דבר לא השתנה.
ישבתי עם מנהל צוות מצוין.
נעשה אצלם שינוי ארגוני במבנה ובממשקים.
לא דרמה מבחוץ, אבל שינוי שמשפיע על העבודה ביום יום.
ומאותו רגע ביקשו ממנו להוביל את ההתארגנות מחדש של הצוות, מהר ובלי לפגוע בתוצאות.
ואז הוא פתח את המדדים.
אותם יעדים.
אותו לחץ.
אותו קצב.
אותן ציפיות להספק.
בפועל המסר שהוא קיבל היה פשוט:
תוביל שינוי, אבל בלי להאט.
תעבוד אחרת, אבל בלי לגעת במה שנמדד.
וכאן מתחילה השחיקה.
לא כי הוא לא טוב.
לא כי אין לו מוטיבציה.
כי הוא מחזיק שני כיוונים שסותרים אחד את השני.
כשדורשים שינוי אבל לא משנים את כללי המשחק,
המנהל לא מפסיק לנהל.
הוא פשוט עובר למצב הישרדות.
בתמונה: בקטיף דובדבנים.
על העץ הכל נראה זמין. בפועל צריך לבחור נכון, להגיע מדויק, ולא למשוך חזק מדי.
