מחשבה שניה בסדרת פוסטים על שחיקת מנהלים בין שינוי לתוצאה
מנהלת טובה יודעת לעבוד קשה.
זו לא הבעיה.
הבעיה מתחילה כשהמסר שהיא מקבלת מלמעלה כפול:
תובילי שינוי
ותשמרי על אותה תוצאה
ובקצב הרגיל
ובלי לפגוע ביציבות.
על הנייר זה נשמע סביר.
ביום יום זו שחיקה.
בבוקר היא בשיחה על כיוון חדש.
בצהריים היא רודפת אחרי תפוקות.
אחר הצהריים היא מנסה לרתום את הצוות.
ובערב היא מסכמת יום בתחושה שהיא לא באמת קידמה לא את זה ולא את זה.
וכאן קורה משהו חשוב שהנהלות לפעמים מפספסות.
השחיקה לא מתחילה רק מעומס.
היא מתחילה מהסתירה.
כי כשאי אפשר להצליח באמת בשני הכיוונים יחד,
מנהלים ומנהלות מתחילים לבחור במה שיותר מסוכן לא לפספס:
מה שנמדד עכשיו.
מה שרואים בדוח.
מה שיישאל בישיבה הקרובה.
וככה, בלי החלטה מפורשת, השינוי נדחק הצידה.
לא כי המנהלת לא מאמינה בו.
לא כי היא לא מחויבת.
כי בין שינוי לתוצאה, התוצאה כמעט תמיד מנצחת.
מבחוץ זה נראה תפקוד.
מבפנים זו שחיקה שקטה של תפקיד הניהול עצמו.
בתמונה: מתבוננים יחד על הנוף המדהים של המדבר.
כשמסתכלים רחוק רואים ברור יותר. כי אי אפשר לרוץ על כל ההרים ביחד!
