אף אחד לא באמת הופתע

אחרי שאמר לי: “זה שוב קרה”,
הייתה שתיקה קצרה.

לא שתיקה של מבוכה.
שתיקה של הבנה.

שנינו ידענו
שזו לא הפעם הראשונה.

כששאלתי מה עשה בפעם הקודמת כדי למנוע את זה,
הוא חייך ואמר:
“האמת? בכלל לא עצרנו. לא היה זמן”.

וכשאין זמן לעצור
לא לומדים.
מתקנים מהר, מחליטים מהר,
וממשיכים הלאה.

וככה אותה טעות חוזרת.
לא בהפתעה.
אלא מתוך הרגל.

לא כי לא אכפת.
כי ככה נראה עומס ניהולי יומיומי.

בתמונה: במעלית. סוף יום 🙃
כולנו יודעים מה הולך לקרות
ועדיין זה תופס אותנו לא מוכנים