מחשבה שלישית ומסכמת בסדרת פוסטים על ארגונים שעברו תקופה קשה, אבל לא תמיד הפכו אותה ללמידה
אחרי תקופה קשה, יש פיתוי גדול לחזור מהר לשגרה.
לפתוח את היומן.
להחזיר תוכניות עבודה.
לסגור פערים.
להמשיך קדימה.
זה טבעי.
אבל אם הארגון חוזר בדיוק לאותה שגרה, עם אותם דפוסים, אותם עומסים, אותם ממשקים ואותן נקודות כשל, צריך לומר את האמת:
הוא אולי עבר את התקופה.
אבל הוא לא באמת למד ממנה.
למידה ארגונית אמיתית לא מסתיימת בתובנה.
היא מתחילה שם.
אם גילינו תלות גדולה מדי באדם אחד, צריך לבנות גיבוי.
אם גילינו שהחלטות הנהלה לא מגיעות ברור לשטח, צריך לשנות את אופן ההעברה והמעקב.
אם גילינו שממשק מסוים נופל שוב ושוב, צריך להגדיר מחדש אחריות ושגרות עבודה.
אם גילינו שאנשים מחזיקים עומס בלתי נראה, צריך לנהל את זה ולא רק להעריך שהם "חזקים".
כאן תחקור ארגוני ו־AAR הופכים מכלים נקודתיים למנגנון ניהלי.
קצר.
מדויק.
לא מאשים.
מחובר לעשייה.
ובעיקר מתורגם לשינוי.
כי לקח שאין לו בעלים, הוא לא לקח.
ולקח שאין לו פעולה, מדד או בדיקה חוזרת, לא באמת הוטמע.
ארגון שלומד באמת שואל:
מה אנחנו משנים בשגרה בעקבות מה שגילינו?
מי אחראי לזה?
איך נדע שזה השתנה?
ומתי נחזור לבדוק אם זה באמת עובד?
כתבתי כאן באתר מאמרים ייעודיים על תחקור ארגוני, AAR, למידה מטעויות ושיפור ביצועים.
אם זה פוגש אתגר שאתם מתמודדים איתו בארגון, מוזמנים לקרוא ולהעמיק:
כי ארגון לא נמדד רק ביכולת שלו לשרוד תקופות קשות.
הוא נמדד גם ביכולת שלו לזקק מהם שגרה ארגונית טובה יותר.
בתמונה: טיול עם הילדים בטבע ליד הבית. אותו אזור מוכר, אבל בכל פעם הדרך נראית קצת אחרת.
טיול עם הילדים בטבע ליד הבית. אותו אזור מוכר, אבל בכל פעם הדרך נראית קצת אחרת
