מחשבה ראשונה בסדרת פוסטים על שגרה שחוזרת, אבל יושבת על קרקע זמנית
יש רגעים שבהם הארגון כבר חוזר לעבוד,
אבל רבים עוד לא באמת בטוחים…
היומן שוב מתמלא.
הפגישות חוזרות.
המשימות זזות.
מבחוץ, יש תחושה של חזרה.
אבל מבפנים, אצל לא מעט אנשים, התחושה אחרת לגמרי.
הם עוד לא באמת יודעים מה יחזיק.
הם לא בטוחים אם המסגרות ימשיכו.
הם לא יודעים אם שוב יידרשו לשנות הכל בהתראה קצרה.
הם לא באמת מרגישים שהקרקע חזרה להיות יציבה.
וזה בדיוק הרגע שבו נוצר פער ניהולי חשוב.
מבחוץ יש תפקוד.
מבפנים יש דריכות.
כי הקושי עכשיו הוא לא רק העומס.
הוא גם התחושה שהכל אולי זמני.
שהעבודה מתחדשת, אבל אף אחד עוד לא יודע אם זו באמת שגרה,
או פשוט הפוגה שאסור להתרגל אליה יותר מדי.
ושחיקה, במצבים כאלה, לא מתחילה רק מכמות המשימות.
לפעמים היא מתחילה מזה שאנשים נדרשים לחזור לקצב,
בלי שבאמת חזרה להם היכולת להישען על המציאות.
הארגון עובד.
אבל לא כולם עובדים מתוך אותה פניות.
לא מתוך אותו שקט.
ולא מתוך אותה תחושת יציבות שהייתה פעם מובנת מאליה.
בתמונה: גם בזמן מלחמה, לא מוותרים על לבקר את סבתא.
כי גם כשהעבודה חוזרת, החיים עצמם עוד לא באמת חוזרים למסלול אחד ברור.
