מחשבה שנייה בסדרת פוסטים על ארגונים שעברו תקופה קשה, אבל לא תמיד הפכו אותה ללמידה
בתקופות רגילות, הרבה בעיות בארגון יודעות להתחבא.
ממשק שלא עובד טוב.
החלטה שלא באמת ירדה לשטח.
ידע שנמצא רק אצל אדם אחד.
תפקיד שלא ברור עד הסוף.
ישיבות שמייצרות תחושת תיאום, אבל לא באמת אחריות.
בשגרה, כל זה עוד איכשהו מסתדר.
אנשים משלימים פערים.
מרימים טלפון למי שצריך.
סוגרים פינות.
מכבים שריפות קטנות לפני שהן נראות להנהלה.
ואז מגיעה תקופה קשה.
עומס חריג.
שינוי מהיר.
חוסר ודאות.
אנשים חסרים.
החלטות שצריך לקבל מהר.
ופתאום רואים את מה שבשגרה היה פחות גלוי.
איפה אין גיבוי אמיתי.
איפה ממשקים לא מחזיקים.
איפה החלטות נתקעות.
איפה כולם מחכים לאדם אחד.
ואיפה הארגון עובד, אבל עם יותר מדי תלות באלתור.
זו בדיוק הסיבה שתחקור ארגוני הוא לא רק כלי לאחרי כישלון.
תחקור ארגוני טוב עוזר להבין את הדפוסים שמתחת לאירועים.
וכאן גם נמצא הערך שלAAR, After Action Review .
לא כדי לחפש אשמים.
אלא כדי לעצור קרוב לאירוע ולשאול:
מה תכננו שיקרה?
מה קרה בפועל?
למה נוצר הפער?
ומה משנים להמשך?
כי הרבה פעמים הבעיה היא לא אדם אחד שלא עשה את עבודתו.
הבעיה היא מערכת עבודה שלא הייתה מספיק ברורה, מתואמת או עמידה.
תקופה קשה היא לא רק מבחן תפקודי.
היא גם צילום רנטגן ארגוני.
השאלה היא אם מסתכלים על הצילום,
או רק שמחים שעברנו את הבדיקה.
בתמונה: הילל ועברי המתוקים ברגע של תאומים, קרוב, שקט ומדויק.
כי לפעמים דווקא מהמבט הקרוב רואים את מה שבשגרה הגדולה נוטה להתחבא.
