מחשבה ראשונה בסדרת פוסטים על ממשקים כמנגנון, לא כטובה
יש משפט שחוזר בהרבה ארגונים:
"כולם בלופּ".
וזה נכון.
כולם באמת בלופּ.
היה מייל.
הייתה ישיבה.
הייתה קבוצת וואטסאפ.
היה סיכום.
אפילו היה אקסל.
ובכל זאת, משהו לא זז.
כי להיות בלופּ זה לא אותו דבר כמו לעבוד במנגנון.
בלופּ כולם יודעים שמשהו קורה.
במנגנון ברור מי עושה מה, עד מתי, למי הוא מעביר, באיזה סטנדרט, ומי סוגר את הקצה.
הפער הזה קטן על הנייר,
אבל גדול מאוד בשטח.
הוא ההבדל בין "דיברנו על זה"
לבין "זה קרה".
בארגונים טובים יש הרבה ממשקים.
זה טבעי.
אי אפשר לעבוד לבד.
אבל ממשק שלא מוגדר טוב הופך מהר מאוד למרחב של הנחות:
הנחתי שהוא מטפל.
חשבתי שהם יעדכנו.
הבנתי שזה אצלכם.
חיכיתי שיחזרו אליי.
וככה עבודה לא נופלת בגלל חוסר רצון.
היא נופלת בין אנשים טובים שלא קיבלו שיטה טובה לעבוד יחד.
בתמונה: קטיף ב'פטל בהר' בראש צורים.
גם בארגון, התוצאה נראית פשוטה רק כשלא רואים את כל הממשקים, החיבורים והידיים שצריכות לעבוד יחד כדי שהיא תקרה
