הארגון שרד. אבל האם הוא באמת למד משהו?

גם כשארגון עבר תקופה קשה והמשיך לתפקד, זה לא אומר שהוא באמת הפך את הניסיון ללמידה ארגונית. פוסט על הפער בין הישרדות לבין תחקור, הפקת לקחים ושינוי אמיתי בשגרה שאחרי המשבר.
-

מחשבה ראשונה בסדרת פוסטים על ארגונים שעברו תקופה קשה, אבל לא תמיד הפכו אותה ללמידה

יש רגע כזה שאני פוגש בארגונים אחרי תקופה עמוסה.

המשימות בוצעו.
הלקוחות קיבלו מענה.
המערכת לא קרסה.
האנשים החזיקו.

וההנהלה יכולה לומר לעצמה: עברנו את זה!

וזה נכון.

אבל זו רק חצי מהשאלה.

כי העובדה שארגון הצליח להחזיק תקופה קשה לא אומרת שהוא באמת למד ממנה.

לפעמים הוא פשוט הסתדר.
אלתר.
דחף קדימה.
סמך על אנשים חזקים.
עקף תהליכים שלא עבדו.
והצליח בעיקר בזכות מחויבות גבוהה של אנשים טובים.

זה מרשים.

אבל זה גם מסוכן.

כי אם לא עוצרים רגע אחרי תקופה כזאת, הארגון עלול לחזור בדיוק לאותה שגרה.

עם אותם צווארי בקבוק.
אותה תלות באנשים ספציפיים.
אותם ממשקים חלשים.
אותם פערים בין החלטות הנהלה לביצוע בשטח.

כאן מתחילה למידה ארגונית אמיתית.

לא בעוד סיכום יפה.
לא במצגת הפקת לקחים.
ובטח לא במשפט כללי של "היה מאתגר אבל עמדנו בזה".

אלא בשאלה אחת פשוטה:

מה התקופה הזאת גילתה לנו על הדרך שבה אנחנו עובדים?

כי ארגון לא לומד מעצם זה שהוא עבר תקופה קשה.

הוא לומד רק אם הוא עוצר להבין מה קרה שם באמת.
ומה חייב להשתנות לפני הפעם הבאה.

בתמונה: בועות במצפה התת ימי באילת. מבחוץ זה נראה יפה ומסודר, מבפנים כל אחד חווה את המציאות קצת אחרת.

כי ארגון לא לומד מזה שהבועות לא התפוצצו, אלא מזה שהוא מבין מה קרה בתוכן