מחשבה שלישית ומסכמת בסדרת פוסטים על שגרה שחוזרת, אבל יושבת על קרקע זמנית
כשהעבודה מתחדשת, יש פיתוי גדול לחזור ישר לקצב.
לסגור פערים.
להחזיר משימות.
להניע מחדש.
להתנהג כאילו עכשיו אפשר לחזור למסלול.
זה מובן.
אבל דווקא כאן הנהלה צריכה לעצור רגע ולקרוא נכון את המצב.
כי אם מבחוץ יש חזרה לפעילות,
אבל מבפנים האנשים עדיין מחזיקים דריכות, עומס ואי ודאות,
אי אפשר פשוט לנהל כאילו הכל כבר התייצב.
ופה נדרש ניהול אחר.
יותר בהירות.
יותר תיעדוף.
יותר הבחנה בין מה דחוף באמת לבין מה רק חזר ליומן.
יותר תשומת לב למי מחזיק כבר יותר מדי זמן בלי מרווח.
ויותר נכונות להתאים את הקצב למה שאנשים באמת מסוגלים להחזיק עכשיו.
זו לא רכות.
זו אחריות ניהולית.
כי ארגון לא נשחק רק ממה שקורה בחוץ.
הוא נשחק גם מהפער בין הקצב שהמערכת מבקשת לחזור אליו,
לבין הקרקע הזמנית שעליה האנשים עומדים.
והמבחן הניהולי עכשיו הוא לא רק להחזיר את הארגון לעבודה.
אלא אם הוא יודע לעשות את זה בלי לשחוק בשקט את מי שמחזיקים אותו בפועל.
בתמונה: רגע של מלך האריות. פארק תמנע.
כי חייב להחזיק נכון גם כשמתחת אין קרקע יציבה.
