כשכל דבר קטן נהיה חיכוך

היא לא התפרצה.
היא רק אמרה משפט אחד קצר מדי.

התגובה הייתה חדה.
לא אופיינית לה.
ואחרי זה היא התחרטה.

שחיקה ניהולית הרבה פעמים לא נראית כמו עייפות.
היא נראית כמו חיכוך.

הכל "יושב על העצבים".

כל שאלה מרגישה כמו עוד דרישה.
כל טעות קטנה נדלקת מהר מדי.
והסבלנות, שהיא כלי ניהולי, מתחילה להיגמר.

ואז מנהלים עושים משהו טבעי
הם מצמצמים מגע.

פחות שיחות פתוחות.
יותר הודעות.
יותר קצר.
יותר סגור.

וזה בדיוק הרגע שבו אנשים מסביב מתחילים להרגיש
שמשהו השתנה.

בתמונה:

בחוות העיטם. כשאין מרווח בראש, גם נוף פתוח לא פותח אותך