מחשבה שניה בסדרת פוסטים על מה שקורה כשהארגון נמתח
כשהארגון נמתח, לא מתגלים רק פערים בתהליכים.
מתגלה משהו עמוק יותר:
מה מותר לומר בארגון.
האם מותר למנהל להגיד שיש יותר מדי משימות?
האם מותר לצוות לומר שהיעד חשוב, אבל כרגע לא ריאלי?
האם מותר לעובדת להרים דגל לפני שהיא נשחקת?
האם מותר לבקש תיעדוף מחדש בלי שזה יישמע כמו חוסר מחויבות?
או שבפועל כולם מבינים את המסר השקט:
תסתדרו.
תחזיקו.
תמשיכו.
אל תעשו מזה עניין.
אותו מנהל שסיפר לי שהכל יושב על יותר מדי מאמץ אישי, לא אמר את זה ממקום חלש.
להפך.
הוא מנהל חזק.
מחויב.
אכפתי.
מהאנשים האלה שמחזיקים מערכת.
אבל דווקא בגלל זה היה לו קשה לעצור ולהגיד בקול:
משהו כאן כבר לא עובד נכון.
וזה קורה בהרבה חברות, ארגונים ואפילו עסקים קטנים.
מי שמחזיק הכי הרבה, הוא לא פעם גם מי שהכי פחות מרשה לעצמו להגיד שקשה.
אז הוא ממשיך.
עוד ישיבה.
עוד החלטה.
עוד פער שהוא סוגר בעצמו.
עוד עומס שהוא סופג בשקט.
עוד משימה שנכנסת, גם אם שום דבר לא ירד מהשולחן.
וככה נוצרת תרבות ניהולית מסוכנת.
לא כי אנשים לא טובים.
אלא כי כולם מתרגלים לזה שהחזקים מחזיקים.
אבל חברה בריאה לא יכולה להישען רק על אנשים חזקים.
היא צריכה גם שגרות שמאפשרות לומר בזמן מה לא מחזיק.
הנהלה שיודעת לשמוע עומס לפני שהוא הופך לשחיקה.
ומנהלים שמקבלים רשות להרים דגל בלי לשלם על זה מחיר.
כי כשהארגון נמתח, השאלה היא לא רק מי עובד קשה.
השאלה היא אם המערכת יודעת להקשיב למה שהעבודה הקשה הזו מספרת לה.
בתמונה: מנקלה חצובה באבן בנחל השופט, משחק עתיק שבו כל גומה משנה את התמונה.
כי גם בארגון, לפעמים רק כשעוצרים ליד ה"גומות הקטנות" מבינים איפה נאגר העומס.
