מחשבה ראשונה בסדרת פוסטים על מה שקורה כשהארגון נמתח
יש תקופות שבהן הארגון פשוט נמתח.
לא תמיד בגלל משבר גדול.
לפעמים בגלל פרויקט משמעותי.
לפעמים בגלל צמיחה מהירה.
לפעמים בגלל עומס לקוחות.
לפעמים בגלל שינוי פנימי.
ולפעמים כי למציאות הרגילה מתווספות עוד שכבות של אי ודאות, היעדרויות, דריכות ועומס.
מבחוץ, הכל נראה עובד.
הלקוחות מקבלים מענה.
המשימות זזות.
הישיבות מתקיימות.
החברה ממשיכה קדימה.
אבל מבפנים, מנהלים מרגישים משהו אחר.
ישבתי לאחרונה עם מנהל בכיר שאמר לי משפט פשוט:
"הדברים בסה"כ עובדים, אבל הכל יושב בעיקר מאמץ אישי.."
וזה משפט שמנהלים רבים מזדהים איתו.
כי הוא לא מתאר כישלון.
הוא מתאר מאמץ.
יותר מדי דברים עוברים דרך אותם אנשים.
יותר מדי פערים נסגרים בשיחות לא פורמליות.
יותר מדי החלטות מתקבלות ברגע האחרון.
יותר מדי משימות מחזיקות בזכות אנשים חזקים, ולא בזכות שיטה מספיק ברורה.
וכאן חשוב לדייק.
כשהארגון נמתח, זה לא בהכרח סימן שהוא חלש.
לפעמים זה סימן שהוא גדל.
לפעמים זה סימן שהמציאות השתנתה.
לפעמים זה סימן שהאנשים מצוינים, אבל השיטה כבר צריכה חיזוק.
ופה נפתחת ההזדמנות.
כי כשהארגון נמתח, הוא לא רק נבחן.
הוא גם מגלה איפה הוא צריך להתחזק כדי לצמוח נכון יותר.
בתמונה: טיול במדבר עם אריאל ברג, באמצע שטח פתוח, בלי יותר מדי תפאורה מסביב.
כי כשהארגון נמתח, דווקא השטח הפתוח מגלה מה באמת מחזיק את הדרך.
