מחשבה שנייה בסדרת פוסטים על הנהלה תחת לחץ בשגרת מלחמה
בשגרה רגילה, גם החלטה לא מדויקת אפשר לפעמים לתקן תוך כדי תנועה.
בשגרת מלחמה, המחיר שלה עולה.
כי גם ככה כולם עובדים עם פחות אוויר.
פחות קשב.
פחות יציבות.
לפעמים פחות אנשים.
כמעט תמיד עם יותר דריכות.
ובתוך מצב כזה, הנהלה מרגישה שהיא חייבת לענות מהר.
להרגיע.
לכוון.
להחזיק שליטה.
אבל כאן בדיוק נולד בלבול ניהולי שכיח.
לא כל תגובה מהירה היא החלטה טובה.
ולא כל החלטה מהירה באמת מייצרת יציבות.
לפעמים ההנהלה משנה כיוון מהר מדי.
לפעמים מוציאה מסר לפני שהתמונה התבהרה.
לפעמים מקבלת החלטה נכונה עקרונית,
אבל לא עוצרת לבדוק אם הארגון באמת מסוגל ליישם אותה עכשיו.
ובשגרת מלחמה, המחיר של זה מורגש מהר יותר.
כי הארגון לא צריך רק תשובות.
הוא צריך תשובות שאפשר להחזיק.
אם היום אומרים דבר אחד, ומחר מתקנים, ומחרתיים שוב משנים,
הבעיה היא כבר לא רק בהחלטה עצמה.
הבעיה היא באמון של הארגון ביכולת של ההנהלה לייצר כיוון יציב בתוך מציאות לא יציבה.
ושם בדיוק הנהלה נבחנת.
לא רק במהירות שלה,
אלא ביכולת שלה להחליט מהר בלי להפוך את כל המערכת לעצבנית יותר.
בתמונה: במילואים.
בשגרת מלחמה, החלטה שלא יושבת נכון לא נשארת רק בחדר. היא מגיעה מהר מאוד לשטח.
