מחשבה שלישית ומסכמת בסדרת פוסטים על ממשקים כמנגנון, לא כטובה
רצון טוב הוא דבר חשוב.
אבל הוא לא תחליף לשיטה.
בטח לא כשמדובר בממשקים בין יחידות, צוותים, אגפים או בעלי תפקידים.
ממשק טוב לא מתחיל בעוד קריאה ל"שיתוף פעולה".
הוא מתחיל בהגדרה פשוטה:
מי מעביר מה?
למי?
מתי?
באיזה סטנדרט?
מי סוגר את הקצה?
ומה עושים כשזה נתקע?
זה נשמע בסיסי.
אבל בהרבה ארגונים דווקא הבסיס הזה לא מספיק ברור.
ואז מתחילים לפצות עליו.
בעוד שיחה.
בעוד תזכורת.
בעוד "תעשה לי טובה".
בעוד "תכניס אותי ללופּ".
בעוד מישהו שמחזיק הכל בזיכרון.
אבל ארגון שרוצה לעבוד טוב לא יכול להסתפק בזה.
הוא צריך להפוך ממשקים ממערכת יחסים אישית לשגרת עבודה ברורה.
לא כדי להרוג את הגמישות.
להפך.
כשהמנגנון ברור, אנשים צריכים פחות לרדוף אחד אחרי השני, ויכולים יותר להתקדם יחד.
אם גם אצלכם דברים נופלים בין ממשקים, יחידות ובעלי תפקידים, זו לא תמיד בעיית תקשורת.
לפעמים זו נקודה שצריך לעצור, לתחקר ולדייק.
אפשר לקרוא עוד על תהליכי תחקור, שיפור וצמיחה ארגונית כאן באתר.
בתמונה: הכנות לארוחת ערב בטיול חברים, כי גם שקשוקה טובה צריכה יותר מרצון טוב.
מישהו צריך לקצוץ, מישהו צריך לתבל, מישהו צריך לסגור את האש, וגם בארגון ממשק טוב מתחיל כשברור מי עושה מה ומי סוגר את הקצה.
