"מה אני צריכה לעשות איתו?" אמרה לי מנהלת בכירה על אחד מעובדיה.
"הוא תמיד מגיע לעבודה, כמעט אף פעם לא חולה ואפילו לפעמים עושה שעות נוספות!
הכל כאילו בסדר – אבל כלום לא בסדר…"
עם יד על הלב. מזדהים?
אולי אתם, אולי קולגה, או אולי בכלל ההיא ממחלקת כספים?
בפוסט הקודם דיברנו על 'השחיקה השקטה', זו שלא רואים בדוחות,
שמתחילה בוויתור קטן על יוזמה ונגמרת בתחושת ניתוק מהתפקיד.
הפעם נצלול לרובד עמוק יותר:
השחיקה שאנחנו רואים על פני השטח לא מתחילה בעומס.
וגם לא נגמרת בפער בין הרצוי למצוי.
היא מתחילה ברגע שבו מישהו אומר לעצמו:
"עזוב, לא משנה. גם ככה זה לא ישתנה."
רגע קטן, שקט, כמעט בלתי נראה
שבו עובד, מנהלת או אפילו סמנכ"ל מפסיקים להאמין שיש טעם לדבר.
לא כי אין להם מה לומר, אלא כי אף אחד כבר לא באמת מקשיב.
וככה, בלי דרמה ובלי צעקות, משהו בהם מתחיל להישחק מבפנים.
זו לא שחיקה של עומס. זו שחיקה של ויתור:
על משמעות.
על שייכות.
על האפשרות להיות חלק ממשהו שאפשר להזיז, לשנות, לחדד.
והמערכת? ממשיכה לתפקד.
הישיבות מתקיימות.
המשימות מתבצעות.
אבל בפנים – כבר אין תנועה. רק שימור.
תחקור ארגוני טוב לא בא "לשפוך" תסכול.
הוא בא להחזיר לאנשים את הלגיטימציה לדבר, להבין, ולפעול שוב מתוך שותפות.
הוא שואל:
- איפה אתם מרגישים שנאלמתם?
- מתי התחלתם לעשות בלי לשאול למה?
- ואיזה חלק בכם מחכה שיחזירו לו מקום?
כי שחיקה שקטה נוצרת כשאין שיח.
והתחדשות מתחילה כשיש למי ולמה לדבר.
וברמה הארגונית, כאן בדיוק מתחיל הערך האמיתי:
תחקור טוב לא רק מחזיר קול לאנשים, אלא מחזיר הקשבה לארגון.
הוא הופך את השיח לכלי ניהולי, לאירוע מחולל ולא רק מגיב.
כך נבנית תרבות שמכירה בזמן אמת מה נשחק,
ומסוגלת לתקן לפני שהמחיר מצטבר.
זו לא רק שאלה של בריאות, אלא של כושר תפקוד, חוסן, ואפילו יתרון תחרותי.
בפוסט הבא:
על הדרג שנשחק ראשון, לא למרות האחריות, אלא בגללה.. דרג המנהלים.
וגם על הכוח שיש להם לזהות, להשפיע ולמנוע את השחיקה בארגון
בתמונה: עם האחים היקרים שלי, בבת המצווה של טליה בת אחי. איך תזהו אותי? זה די פשוט! היחיד שכמעט מסתכל למצלמה הנכונה.. 😉
