הם בזום, בוואטסאפ, שולחים תוצרים.
אבל משהו שם נשמט.
כולם מדברים על איזון 'בית-עבודה', אבל שוכחים את הדבק שמחזיק את הארגון מבפנים.
העבודה ההיברידית כבר מזמן לא 'מוד חדש'.
אבל הניהול ההיברידי עדיין מגשש באפלה.
ובתוך זה, התרבות הארגונית עלולה להתרוקן בלי שנשים לב.
וזה לא רק עניין של תרבות.
המוד ההיברידי מעורר אתגרים עמוקים:
יש כאן אתגר עמוק: בתקשורת, במעורבות, בזהות הארגונית, בניהול, בטשטוש גבולות, באבטחת מידע וגם באובדן הרגעים שבהם נוצרת חדשנות.
🔹 אין מי שיעיר כשמשהו לא עובר טוב
🔹 קשה לדעת מי מנותק ומי פשוט שקט
🔹 המנהלים עסוקים רק בעומסים
🔹 והתחושה? כל אחד לעצמו גם כשכולנו תחת אותו לוגו
כי תרבות לא נכתבת בקוד ערכים. היא מתרחשת בקפה של הבוקר, ברגעים של שקט אחרי פגישה וביכולת לראות אחד את השנייה מחוץ למסך בתלת מימד.
אז מה עושים?
☑️ מזהים את הסימנים לשחיקה תרבותית, לא רק אישית
☑️ מטפחים ניהול נוכח גם מרחוק
☑️ משקיעים בתיווך, בפרשנות ובהכוונה, לא רק בתיאום
ולפני הכול מבינים
האתגר המרכזי בעבודה היברידית הוא לא טכנולוגי אלא אנושי.
ותרבות שלא מנוהלת פשוט מתפזרת בין הלפטופ, הסלון והפיג'מה של הלילה.
בפוסט הבא:
מה עושים כשאובדן המשמעות שוחק מחויבות, יוזמה ותחושת ערך בכל הדרגים
בתמונה:
הפסקה רגעית על רקע נוף אין סופי במצפה מכוור, בטיול ג'יפים מהבית לים המלח. כי גם כשמנווטים בשטח פתוח, צריך לשאול מה הולך לאיבוד בדרך. במיוחד כשזה הדבק שמחזיק את הצוות יחד
