כשאין את מי לגייס (לעבודה) מילואים, היעדרויות חוזרות, ושאלת השייכות

מאחורי כל דוחות הנוכחות (לאלו שמקפידים),
מסתתר אתגר ניהולי עמוק מאד.
לא, לא מדובר רק בפער זמני בכוח האדם,
אלא בתהליך מתמשך של פגיעה תפעולית, תרבותית ורגשית
שעלול לכרסם בליבת הארגון אם לא מטפלים בה נכון.

את הפוסט הזה אני כותב בשני כובעים :
כיועץ ארגוני שמלווה הנהלות וצוותים,
וכמילואימניק שנעדר שוב ושוב, ובינתיים, החיים הארגוניים ממשיכים בלעדיו.

כשאתה במילואים הזמן עובר אחרת

העולם הארגוני ממשיך לרוץ. פרויקטים קורים, צוותים מתכנסים ואתה בכלל במקום אחר.
וזו לא תופעה זמנית. כבר למעלה משנה וחצי, עובדים מגויסים לסבבים שלישי ורביעי וההיעדרות כפולה: מהעבודה ומהחיים.

כשהזמני נהיה קבוע מופיעים סימנים עמוקים: תשישות מנטלית, עזיבה שקטה, בריחת מוחות סמויה.
והתחושה? אולי אני כבר פחות חלק..

ומהצד הארגוני, אני רואה את זה שוב ושוב

מנהלים טובים,HR  מחויבים, קולגות שמנסים לגבות,
אבל כשההיעדרות הופכת לנורמלית, השיח עובר מ"שייכות" ל"איך סוגרים את השבוע".
זה כבר לא רק תפעול, זה אתגר תרבותי וניהולי עמוק.

אז מה אפשר וצריך לעשות?

• לשמור על קשר ולא לשחרר – זו לא פריבילגיה. זו אחריות.
• לדבר על קריירה, לא רק על תפקיד – גם כשעובד נעדר, העתיד שלו לא מוקפא.
• למפות עומסים, לגבות חכם, להכשיר רוחבית – זה קריטי עכשיו.
• לתמוך במשפחות – לא כי זה "יפה", אלא כי זה מחזיר עובדים שלמים יותר.

וכמי שמשרת, הנה מה שאני יודע בוודאות:

עובדים במילואים לא מחפשים רחמים, הם מחפשים קשר.
כשהם מקבלים עדכון מהצוות, הם נזכרים שהם שייכים.
וכשהם חוזרים, תנו להם זמן, מקום וחזרה מדורגת. לא רק במשימות, אלא גם בזהות.
אחרת, גם כשהם נוכחים הם מרגישים נעדרים.

שורה תחתונה:

ארגונים שלא מסתפקים בלכבות שריפות, אלא עוצרים לרגע להתבונן, לשאול, ולהתאים את עצמם,
הם אלו שמצליחים לא רק לשמר תפוקות, אלא גם לבנות תרבות של חוסן ושייכות אמיתית.
גם כשאנשים עודם בצו 8 הם מרגישים שייכים.
גם כשהשגרה רועדת המנהלים מחזיקים חזק, לא רק את היעדים אלא גם את האנשים.

לא מעט מנהלים שאני פוגש שואלים את עצמם:
איך מחזיקים את הקו בלי לאבד את האנשים.
התשובה טמונה לא רק במשאבים, אלא באופן שבו בוחרים לנווט את הדבר הזה מבפנים.
זה לא פשוט, אבל יש דרך לעשות את זה נכון!

בפוסט הבא:

על עזיבה שקטה ורועשת גם יחד:
כשעובדים עוזבים, הידע עוזב איתם.
מה זה עושה לארגון ומה אפשר לעשות מבפנים?

בתמונה: עם אריאל ברג, האחד והיחיד.

כי תחושת שייכות לא מתחילה בתוכנית עבודה. היא מתחילה בשיחה