בפוסט הקודם דברנו על היעדרות זמנית,
הפעם נתמקד בעזיבה מסוג אחר.
כזו שנראית לפעמים כמו 'תנועה טבעית' של עובדים,
אבל מתחת לפני השטח היא סדק אמיתי בליבת הארגון.
הגירה של טאלנטים בין ארגונים, לא רק לחו"ל אלא מולנו, למתחרים או למגזרים אחרים
הפכה מ'תופעה מוכרת' למציאות יומיומית.
הם עוזבים עם חוזה חדש
אבל גם עם ידע סמוי, הבנה מערכתית, תובנות עסקיות, שפה משותפת שבנו כאן יחד.
ובשקט בשקט כל זה יוצא מהדלת..
אז למה זה מתחזק דווקא עכשיו, בישראל 2025?
כי היציבות נשחקת.
כי משמעות קשה יותר למצוא.
כי גבולות מיטשטשים, וההצעות זורמות.
כי העייפות הפכה קיומית, ואנשים מחפשים מרחב חדש לנשום.
ומה זה עושה לארגון שנשאר?
לא רק חור בלו"ז, אלא פער בזהות!
לא רק אובדן תפעולי, אלא זליגה של הון אנושי ייחודי!
לב העניין:
עזיבה היא לא כישלון, אבל גם לא רק עניין של שכר ותנאים.
ארגונים שלא עוצרים לתחקר, להבין ולבנות שיח של עומק,
מאבדים הרבה יותר מעובד.
הם מאבדים את החוסן הפנימי שנבנה לאורך זמן.
ולפעמים דווקא ברגעי המעבר,
יש הזדמנות נדירה לעצור, לשאול, ולבנות מחדש.
לא רק תפקידים, אלא גם שייכות.
בפוסט הבא:
למה הכניסה לעולם ה-AI היא מבחן עומק תרבותי לארגון כולו ולא רק לא רק אתגר טכנולוגי?
בתמונה: אני. שנייה לפני.
עזיבה של טאלנטים זה אולי לא כמו קצפת בעין, אבל כואב לא פחות..
