מחשבה ראשונה בסדרת פוסטים על הנהלה תחת לחץ בשגרת מלחמה
בשגרת מלחמה, הנהלה לא עוסקת בשאלה אם צריך להחליט.
היא עוסקת בכמה מהר.
כי יש הנחיות שמשתנות.
יש עובדים שלא פנויים כמו קודם.
יש הורים לילדים בבית.
יש לקוחות, ספקים, משימות, ואירוע חיצוני שלא באמת נעלם, רק קצת ירד בווליום.
והארגון?
הוא חייב להמשיך לעבוד.
אבל הוא לא עובד על קרקע רגילה.
ואז מגיע הרגע המוכר.
צריך להחליט עכשיו.
האם משנים סדרי עבודה.
האם מעבירים פעילות מרחוק.
האם דוחים משהו.
האם ממשיכים כרגיל.
אבל דווקא כאן נופלים לא פעם.
לא כי לא מחליטים.
כי מחליטים מהר מדי על משהו שהארגון עוד לא מסוגל להחזיק.
זו נקודה חשובה.
בשגרת מלחמה, החלטה מהירה שלא יושבת נכון לא נשארת רק טעות ניהולית.
היא מתגלגלת מהר מאוד לעומס, בלבול ושחיקה, דווקא כי לארגון יש עכשיו פחות מרווח לספוג תיקונים.
הנהלה טובה במציאות כזאת לא רק מגיבה מהר.
היא בודקת אם ההחלטה שהיא מקבלת באמת מייצרת לארגון כיוון,
או רק מייצרת תחושת תנועה בלי לתת באמת כיוון.
בתמונה: שבת הורים בישיבת קריית שמונה, כשבועיים לפני תחילת המלחמה.
גם כשהמציאות מתהפכת, הנהלה נבחנת ביכולת לקבל החלטות שמחזיקות את מה שנבנה.
