מחשבה שנייה בסדרת פוסטים על שגרה שחוזרת, אבל יושבת על קרקע זמנית
יש תחושה שהדברים מתחילים לחזור.
העבודה מתחדשת, היומן מתמלא, והשגרה כאילו מתייצבת מחדש.
אבל דווקא כאן מתחיל קושי אחר.
לא תמיד השחיקה נראית כמו קריסה.
לפעמים היא נראית כמו תפקוד.
אנשים חוזרים לתפקד.
עובדים.
עונים.
מתקדמים.
על פניו, הכל זז.
אבל מתחת לזה קורה משהו אחר.
הראש לא באמת מתפנה.
הגוף לא באמת נרגע.
היום נראה רגיל יותר, אבל בפנים אנשים עדיין מחזיקים דריכות.
לא כי קורה עכשיו משהו דרמטי.
אלא כי אי הוודאות לא נעלמה.
היא פשוט שינתה צורה.
לפעמים היא הייתה אזעקות, שיבושים והיעדרויות.
עכשיו, בחלק מהמקומות, היא מופיעה כשאלה שקטה יותר:
האם זה באמת מתייצב או שעוד רגע הכול שוב משתנה?
והשאלה הזאת לא נשארת בחוץ.
היא נכנסת לקשב.
לסבלנות.
לאנרגיה.
ליכולת להתרכז באמת.
וזו בדיוק הנקודה.
השחיקה עכשיו לא נובעת רק מעומס.
היא נובעת מזה שאנשים מנסים לחזור לקצב,
בלי לדעת אם מותר להם באמת לסמוך על המציאות.
וגם כשהכל נראה בסדר,
לא מעט אנשים עדיין עובדים עם עין אחת על המשימה,
ועין שנייה על מה שעלול להשתנות שוב.
בתמונה: הנוף מהבית.
בית הוא לא רק מקום. הוא גם משאלת הלב שהקרקע שוב תרגיש בטוחה.
